החלטה בתיק בר"ע 35335-07-13

השופטת יעל אנגלברג שהם

1.         בפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, שבה נקבע כי האירוע שאירע למשיב ביום 12.12.06 התרחש בזמן ובמהלך עבודתו של המשיב והוא בבחינת אירוע בעבודה (השופט צבי פרנקל ונציגי הציבור מר אסמעיל אבו מטיר ומר חיים נחשוני; ב"ל 43907-09-12; ניתנה ביום 3.7.13).

רקע עובדתי

2.         המשיב עבד בחברת " מובילי דרגות בע"מ" (להלן - " החברה") כנהג משאית. ביום 3.1.12 הגיש תביעה למבקש (להלן - " המוסד") לתשלום דמי פגיעה בעקבות חבלה שאירעה לו, לטענתו, ביום 12.12.06, במסגרת עבודתו.

3.         ביום 6 .9.12 דחה המבקש את תביעת המשיב בהסתמכו על הוראת סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן - " החוק"), הקובע כי תביעה לגמלה תוגש בתוך 12 חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה. המוסד הסביר כי המשיב טוען לתאונת עבודה שאירעה לו ביום 12.12.06 אך את תביעתו הגיש כעבור למעלה מחמש שנים (ביום 3.1.12). המוסד ציין כי -

" אף אם אירעה לך תאונה בעבודה במועד הנזכר לעיל, בשל הזמן שחלף, אין אפשרות היום להוכיח את פרטי האירוע ואת העובדות הקשורות בתאונה. לפיכך לא ניתן להוכיח קיומה של תאונה בעבודה."

4.         על החלטה זו הגיש המשיב תביעה לבית הדין האזורי. בתביעתו פירט המשיב את האירוע שהתרחש, לטענתו ביום 12.12.06. לדבריו, ביום האירוע נתבקש על ידי סדרן העבודה של החברה, אדם בשם נואף, להגיע למוסך בכפר דריג'את, ליד מחצבת דרגות, על מנת להחליף את גלגלי המשאית, וכשהגיע לשם הותקף על ידי קבוצת אנשים שאינו מכיר ונחבל בראשו (להלן - " האירוע"). המשיב טען כי האירוע גרם לו נזקים נפשיים. לתביעתו צירף התובע מסמכים שונים, ובהם העתק התלונה שהגיש במשטרה בעקבות האירוע (להלן - " התלונה במשטרה") וכן טופס "סיכום ביקור" של קופת החולים מיום 12.12.06 שבו צוין, בין היתר, כי " היום בשעות עבודתו הנ"ל היה מוכה ע"י מישהו. נחבל בפנים וראש..." (להלן - " המסמך הרפואי").

            המוסד, בכתב ההגנה שהגיש, הדגיש כי תביעת המשיב הוגשה בשיהוי ניכר שגרם לו נזק ראייתי משמעותי. עוד טען המוסד כי לא הוכח קיומו של אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עבודתו של המשיב (על פי סעיף 79 לחוק), שגרם לפגיעה הנפשית הנטענת; כי הנזק הנפשי הנטען כלל אינו קשור לאירוע; וכי השפעת האירוע על מצבו הנפשי של המשיב פחותה מהשפעת גורמים אחרים.

5.         בהחלטתו מושא בקשה זו, קבע בית הדין האזורי כי האירוע מיום 12.12.06, שהמשיב טוען לקיומו, אכן התרחש, וכי הוא התרחש בזמן העבודה ובמהלכה, ועל כן הוא בבחינת אירוע בעבודה. כפועל יוצא מכך הוחלט על מינוי מומחה-יועץ-רפואי מטעם בית הדין, שיחווה דעתו בשאלת הקשר הסיבתי שבין האירוע למצבו הרפואי של המשיב.

            בית הדין האזורי פירט חלקים מעדותו של המשיב התומכים בתביעתו וכן ציין כי המוסד ויתר על חקירת גרושת המשיב, שבתצהירה העידה כי ביום 12.12.06, בשעות אחר הצהריים המוקדמות, התקשר אליה המשיב כשהוא מבולבל, סיפר שהותקף וביקש ממנה שתגיע אליו מהר לכפר דרגות; כי הגיעה במונית לאזור המחצבה בכפר דרגות ושם פגשה את המשיב, שחיכה לה נסער, והלה סיפר לה כי הותקף ונחבל בראשו; כי בפניו של המשיב היו סימני חבלות טריות; וכי היא פינתה אותו לקופת חולים לקבלת טיפול רפואי. בית הדין ציין כי גרושת התובע צירפה לתצהירה את המסמך הרפואי. עוד פורט בהחלטת בית הדין האזורי כי חוקרת המוסד העידה שמנהל החברה סירב להיחקר על ידה, שלא פנתה לעדים שהמשיב טען כי נכחו באירוע ולא לחברת "איתוראן" משום שלא סברה כי הדבר רלוונטי, ושלא מצאה סתירות מהותיות בין דברי התובע בתלונה במשטרה ובמסמך הרפואי לבין הדברים שמסר לה בחקירתו.

בית הדין ציין כי אמנם הלכה היא ששיהוי בהגשת תביעה למוסד יכול שיוביל לדחייתה בשל חלוף הזמן בלבד, זאת נוכח הנזק הראייתי שנגרם למוסד כתוצאה מכך, אלא שיש לבחון כל מקרה לגופו. עוד נכתב בהחלטה כי כבר נפסק ששיהוי בהגשת תביעה לא יפעל נגד המבוטח מקום שבו תביעתו נסמכת בעיקר על מסמכים רפואיים שנכתבו בסמוך לאחר האירוע הנטען והעדויות אך משלימות את הפרטים החסרים; וכי הבעייתיות בהוכחת התביעה (שאותה נועד למנוע סעיף 296 לחוק) אינה מתעוררת כשיש מסמכים אותנטיים ממועד התאונה המתעדים אותה כך שלמעשה נסיבות התרחשותה אינן יכולות להיות שנויות במחלוקת.

ועוד כתב בית הדין האזורי -

" במקרה שלפנינו התובע צירף דו"ח משטרה ודו"חות רפואיים בזמן אמת והתרשמנו שאירוע התקיפה אכן התרחש. האירוע אירע בזמן עבודת התובע במהלך העבודה ותוך כדי העבודה והיה קשור למשאית ששייכת למעסיקה." (בסעיף 10 להחלטה).

בית הדין קמא קיבל את גרסת המשיב באשר להבדל בין הרישום במסמך הרפואי לבין התלונה במשטרה, ביחס למקום שבו התרחש האירוע; באשר להבדלים שבין דברי המשיב בטופס התביעה שהגיש למוסד לבין הודעתו לחוקר המוסד, קבע כי לא התרשם שמדובר בסתירות מהותיות; וקיבל את הסבר המשיב לעניין השיהוי בהגשת התביעה למוסד בנימוק זה -

" שאין הבדל ממשי בין חקירת האירוע שנה לאחר שאירע לבין המועד היום וזאת מהסיבה שהחברה הפסיקה לפעול בסמוך לאותו אירוע, בעל המניות מאג'ד סירב להחקר היום על ידי הנתבע וסביר להניח שגם היה מסרב להיחקר בסמוך לאירוע." (סעיף 12 להחלטה).

כאמור לעיל, החלטה זו היא מושא בקשת רשות הערעור שבפנינו.

בקשת רשות הערעור

6.         המבקש טוען כי טעה בית הדין קמא בקבעו שהאירוע הנטען אכן התרחש ושלפיכך יש להכיר בו כאירוע בעבודה ולמנות מומחה-יועץ רפואי. לדבריו, היה מקום לדחות את התביעה עקב השיהוי הרב והנזק הראייתי היורד לשורשו של עניין ושפגע ביכולתו לבחון את טענות המשיב, וזאת משום שהחברה נסגרה זה מכבר, נפטר אחד מבעלי החברה שהמשיב טוען כי הודיע לו על קרות האירוע, והשותף הנוסף סירב לשתף פעולה עם המוסד.

            עוד טוען המבקש כי בעדות המשיב נתגלעו סתירות השומטות את התשתית הראייתית שהציג - באשר לסיבות לשיהוי בהגשת התביעה, לזהות התוקפים ולהבדלים ברישום מיקום האירוע במסמכים השונים. כן מציין המבקש שאף אם מהראיות עולה כי אכן התרחש אירוע, הרי שהשאלה העיקרית שהיה מקום לבחון היא היות האירוע עקב העבודה, שאלה שלא ניתן לבררה בשל חלוף הזמן. המשיב מדגיש כי טעותו של בית הדין קמא אינה בקביעתו העובדתית שהתבססה על ראיות (התלונה במשטרה והמסמך הרפואי), אלא " בשאלת מועד קרות האירוע, שעת קרות האירוע ומעל הכל שאלת הקשר הסיבתי בין האירוע לבין העבודה" שבית הדין לא בירר אותה, באשר לא ניתן לבררה מחמת השיהוי הרב - וזוהי טעות משפטית.